ירושלמי- קידושין על תנאי ביום כיפור

הכהן הגדול מתוודה ביום הכיפורים קודם כל על עצמו, אבל לא רק על עצמו, אלא עליו ועל ביתו - "אנא ה' חטאתי וכו' אני וביתי". ביתו - זו אשתו. כהן גדול ביום הכפורים חייב שתהיה לו אשה.

רבי יהודה אומר, שכשם שמתקינים כהן אחר שיהיה מזומן להחליפו, אם יארע לו פסול, כך מתקינים לו אשה, שתהיה אשתו אם תמות אשתו. אלא שבשונה מהכהן שמתקינים לו, שמתחנך להיום כהן גדול בעצם עבודתו, באשה זה יותר מורכב, כי צריך קנין בשביל שהיא תהיה אשתו, וזה מאוד מורכב כאשר מדובר בכהן גדול ביום הכפורים בבית המקדש.

אז מה עושים?
בירושלמי יש פתרון מאוד פשוט (יומא פ"א סוף ה"א): "מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו, שנאמר 'וכפר בעדו ובעד ביתו' - 'ביתו' זו אשתו, דברי ר' יהודה."

זאת אומרת שהוא מקדש אשה מערב יום הכיפורים, ואומר לה שהיא מקודשת לו בתנאי שהקידושין יחולו רק אם תמות אשתו.

ושואלים על כך, מדוע שלא יקדשנה ממש מערב יום הכפורים? ועונים: " 'וכפר בעדו ובעד ביתו' - ולא בעד שני בתים." המצב השלם של הכהן הגדול הוא שיש לו אשה, ורק אחת.

כך בירושלמי. אבל בבבלי חולקים על הירושלמי, ואומרים שקידושין על תנאי לא מסדרים את העניין, כי לא מספיק שהיא תהיה מקודשת לו. אשה שהיא מקודשת על ידי קנין, אינה נקרא "ביתו". רק כאשר הוא כונסה לביתו היא נקראת "ביתו".

לכן לא יועיל כאן תנאי בקניין האשה, כי אי אפשר להכניס אשה לחופה על תנאי.

ולכן הפתרון הוא שהוא יכניס אותה לחופה בערב יום הכיפורים, ומיד יתן לה גט על תנאי, שהגט יחול במידה שלא תמות אשתו. וכאשר לא מתה אשתו ביום הכיפורים, חל הגט למפרע, ונמצא שהאשה השניה היתה מגורשת ממנו כבר מערב יום הכיפורים.

בגמרא בבבלי מקשים שעדיין זה לא פתרון טוב, ומתפלפלים בזה ובסוף מוצאים פתרון מאוד מורכב, כמבואר בבבלי בדף יג ע"ב.

בקיצור, נחלקו התלמודים האם אשה מקודשת שאינה נשואה, נחשבת "ביתו" של הכהן הגדול, כדי שיתקיים מקרא שכתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו". לפי הירושלמי - כן. מספיק שתהיה מקודשת. לפי הבבלי - לא מספיק, חייבים שהיא תהיה נשואה ממש.

מה שורש המחלוקת?
הקידושין הם קשר רוחני בין האיש לאשה. הקשר קיים מבחינה רוחנית, ולא מבחינה מעשית. בארץ ישראל העולם הרוחני יש לו ערך גדול. הוא מורגש, וחיים את קיומו. לכן בתורת ארץ ישראל אומרים שבקשר של קידושין מתקיים "ביתו" זו אשתו.

הרב קוק זצ"ל מסביר (באגרת קג ובעוד מקומות) שהתוכן הרוחני של תורתנו הקדושה, שורשו בנבואה, ולכן הוא שייך בעיקר לארץ ישראל, ארץ הנבואה. בגלות, שאינה ראויה לנבואה, התוכן הרוחני מעומעם, וכוחו יותר חלש. ולכן (אורות הקדש ב רפח) "בחו"ל אין מתגלה כי אם הערך של המעשה".

לכן בבבלי אומרים שרק קשר מעשי ביניהם, שחל ע"י חופה, עושה אותה ל"ביתו".